בסוף יוני 1942 פרסם מושל לוב צו המשווה את מעמדם החוקי של הגברים בלוב לאלו שבאיטליה, ומשמעות הדבר הייתה גיוסם לשירות אזרחי של כל הגברים בני 45-18. הגברים ממחוז טריפוליטניה נשלחו לעבודות ב"סידי עזאז" וב"בוקבוק". באוגוסט 1942, כ-3,000 יהודים נשלחו למחנה העבודה "סידי עזאז" סמוך לכ'מוס, אך בשל העדר תשתית מתאימה לקליטתם, נותרו במקום בין 600 ל-1,000 יהודים והיתר הוחזרו לבתיהם, לעבודות בשירות המדינה בעיר ולמחנות עבודה בקירינאיקה. יהודים אלו היוו כוח עבודה משמעותי שחסר לקהילה והקשה עליה כלכלית.
המחנה היה מבודד ומדברי, ושומריו המעטים היו איטלקיים. לא היו מבנים אלא רק אוהלים. המחנה היה פתוח, ועשירי המחנה אף רכשו מוצרי מזון בכ'מוס ולעיתים חלקו אותו עם האחרים. עם הזמן גם החלו משפחות מטריפולי לבקר את קרוביהם.
הכלואים במחנה החלו את יומם ב-6:00 במפקד שמי והסתיים ב-17:00. המזון שקיבלו הכלואים היה חצי ק"ג לחם או אורז או כוס מקרוני. התחשבות מיוחדת חסרת תקדים הייתה כאשר השומרים האיטלקים התירו ליהודים לנוח בשבת. תקרית אלימה בודדת התרחשה לאחר שאחד העצירים, כמוס זנגו, התווכח עם שומר איטלקי וכתוצאה מזה נורה למוות. כמוס זנגו היה הספר במחנה צבאי בסידי עזיז. הוא היה בן 24 במותו. השומר הועבר למחנה אחר, ומאותו הרגע נמנעו היהודים מוויכוח כלשהו עם השומרים האיטלקים.