חיים ארביב – עדות אישית חלק א׳: שואה
שמי חיים ארביב, נולדתי בשנת 1934, למשפחה בת 7 נפשות, בעיר בנגאזי – בירת חבל קירנאייקה שבלוב; נולדתי בבית בן 3 חדרים; חצר הבית הייתה מכוסה עץ גפן ובאחת מפינותיה באר מים מתוקים; גרנו בשכונה מעורבבת שבה היו ערבים-מוסלמים ונוצרים; בבית דיברנו ערבית-יהודית, ואחדים מבני המשפחה למדו וידעו לדבר איטלקית. אבי היה מוכר ומקובל בקהילה לא רק בזכות אדיקותו הדתית אלא גם עקב כישרונו המקצועי האומנותי כצורף כסף וזהב.
בשנותיי הראשונות גדלתי באווירה ביתית-משפחתית חמה ואוהבת. כשהייתי בן 5-4 אימא הייתה פוקדת אותי מעת לעת בחדר השינה לראות אם הכול בסדר עם בן-הזקונים שלה, שהייה יקר לה במיוחד לאחר מות שני בניה שקדמו לי.. ניתן לי השם חיים על-ידי אימא בתקווה שאשאר בחיים ואמנם תקוותה ותחנוניה לאל עליון נפלו על אוזניים קשובות. כיום אני בן 86, גמלאי לאחר 42 שנות שרות במערכת הביטחון – באמ"ן, בלשכת דובר צה"ל ובעיתון "במחנה".
עד גיל 7-6 הכול בבית התנהל על מי-מנוחות. עם עליית השלטון האיטלקי-פשיסטי, בתמיכת גרמניה הנאצית, חל מפנה דרמטי ביחס אל קהילת יהודי לוב בכלל ויהודי בנגאזי בפרט. שורה של גזרות הוטלו עליהם, בכלל זה חוקי גזע, עבודות כפייה, השפלות והגליות; הם סבלו מעינויים, מרעב, מתנאי תברואה איומים וממחלות; חמש פעמים עברה העיר בנגאזי מיד ליד וכול הזמן ניחתו עליה הפצצות-אוויר כבדות הן מצד כוחות הברית והן מצד הגרמנים.
בנסיבות אלה אימא הייתה מובילה אותי מדי פעם בעגלה לאזורים כפריים שבסביבה כדי לחמוק ולהינצל מאותן הפצצות. באחת הפעמים נתקלנו בשתי דמויות של אנשי צבא לבושים מדי-שרד ועטורי מדליות. כשהתקרבו אלינו הבחנתי שמדובר בקצינים גרמנים; במרחק של פחות ממטר, לאחר שהתבוננו בנו שניות אחדות, הכניס אחד מהם את ידו לכיסו והוציא ארנק שממנו שלף שטר של… כסף והושיטו לידי.. נטלתי את השטר שהיה חדש ובוהק כאילו הודפס אך יומיים קודם; השניים הסתלקו בלי לומר מילה. הרעד והחרדה שאחזו בי ובאימי כול העת מרגע שראינו אותם, פינו עכשיו את מקומם לאנחת-רווחה. הן יכול היה אותו קצין להוציא אקדח במקום ארנק. רגע של חסד..
בשלב מסוים של המלחמה חשדו הגרמנים ביהודי העיר בנגאזי כגיס חמישי שעלולים להפריע להם בדרך התקדמותם לעבר מצרים וארץ-ישראל ועל רקע זה החליטו להיפטר מהם, להגלותם; השמועה על ההגליה הקרובה פשטה כאש קוצים בקרב הקהילה היהודית בעיר; אבי שמע על כך בבית-הכנסת ובשובו הביתה טיכס יחד עם אימא עצה מה ואיך להיערך לקראת הבאות; כיוון שנאסר על הגולים לקחת מטלטלן או כסף מצאו הורי דרך להתחכם: תכשיטי זהב ומטבעות זהב מצאו את מקומם בתחתיות של מזוודות, בכיכרות לחם ובחגורות בטן; בידי כול אחת משלוש בנות המשפחה הופקד דלי ובו "כיכר לחם".
בבית שררה אותה עת אווירה של פחד וחרדה לקראת הבאות. לילה אחד התדפקו על דלתות ביתנו חיילי הצבא האיטלקי-פשיסטי והעלו אותנו על משאיות של בהמות.. במשך שבוע ימים היינו בדרכנו אל הלא-נודע. בסופו של "המסע" הארוך והמפרך שנמשך 5 ימים וחמישה לילות, בדרך מדבר – שמש לוהטת ביום וקור עז בלילה – הגענו אל מחנה בשם ג'אדו .. מחנה בריטי ישן, שהיה מוקף גדרות עם שומרים איטלקים-פשיסטים שנעזרו בערבים, ומסביבו כלי-ירייה מוצבים על גבעות. מי שניסה להתקרב לגדר או להימלט סיכן את חייו והיו מקרים של ירי.
תחת לחץ של מכות ודחיפות ויריקות הושלכנו אל הקרקע וסימנו לנו לצעוד לעבר ביתנים-האנגרים ארוכים; שיכנו אותנו בביתנים ארוכים בצפיפות רבה; היה צורך להקים מחיצות משמיכות וסדינים בינינו לבין שכנינו; לכול ביתן הייה אחראי מעין קאפו שתפקידו היה לדאוג לסידור העבודה. האחראים גם דאגו לארגון סוג של בית-כנסת באחד הביתנים והיו ממונים על קבורת המתים הרבים שנקברו בבית הקברות על גבעה מחוץ למחנה..מפקדת המחנה הנהיגה מסדרי בוקר כדי לוודא נוכחות מלאה.
רעב כבד שרר במחנה הריכוז; סיפקו לנו לחם עשוי מתירס רקוב מלא תולעים.. מדי יום גססו ומתו אנשים ברחובות; מתו ממחלות כמו טיפוס ושחפת. רבים מתו מתשישות; אלה שנותרו בחיים הועסקו בעבודות כפייה באזור כמו העברת סלעים וחצץ לבד מעבודות שירותים, שהיו מלוות קללות והשפלות מצד הממונים האיטלקים. אחיינית שלי שנולדה במחנה מתה בזרועותיה של אימה כי לא היה לה חלב להניק. חוויה קשה נוספת שאני עצמי ואבי חווינו במחנה הריכוז הייתה כאשר מפקדת המחנה הורתה לרכז את כול הגברים במגרש באמצע המחנה והשמועה שעברה מפי לאוזן אמרה שעומדים להוציא להורג את כולם. אני זוכר את עצמי רץ בטרוף לעבר המגרש ובתוכו לחפש את אבא וכשאיתרתי אותו נצמדתי אליו, כולי בכי ורעד.
תחילה השתדלנו להתקיים בעזרת המזון שהבאנו איתנו ובהמשך נאלצנו להסתפק במזון הדל והקלוקל שסופק לנו, אבל היו גם כאלה שיכלו להרשות לעצמם לקנות מזון מרוכלים ערבים תוך כדי סיכון חייהם. אבי ואחי ציון היו בין אלה וכך יכולנו לשרוד. אימא עשתה הכול כדי לגונן על בני המשפחה ועליי במיוחד; מטבעות הזהב שטמנה בכיכרות לחם אפויים ערב ההגליה מהעיר "שוחררו" כדי להשיג אוכל.. אימא הייתה מציידת בהם את אחי ושולחת אותו להביא מזון והוא היה מתגנב מעת לעת לאזור הגבול של המחנה ועושה "עסקות חליפין" עם הסוחרים הערבים שבסביבה. בעיר בנגאזי היה האח צורף וסוחר בדים.
כשסוף-סוף הסיוט של "השהות" שלנו במחנה הריכוז חלף וחולצנו משם בעזרת כוחות הצבא הבריטי – שבנו אל עירנו, אמנם עייפים ומותשים אך לא מיואשים; הורי התחילו לשקם מחדש את חייהם: אימא נטלה יוזמה וגייסה פועלים ערביים מהסביבה כדי לבנות מחדש את הבית שנהרס כליל; אבא חזר לעסוק במקצועו כצורף-אומן – והפרנסה הייתה בשפע; אני הצטרפתי לבית-הספר העברי "תלמוד תורה" ששוקם בעזרת חיילי הבריגאדה העברית שפקדה אותה עת את העיר עם כוחות הצבא הבריטי והעלתה את המוראל בקרב הקהילה; בבית-הספר הזה העשרתי את הידיעה שלי בשפה העברית ולמדתי גם ערבית ספרותית, שברבות השנים תרמה לי תרומה משמעותית במישור הקידום האישי-מקצועי. אף חגגתי בר-מצווה בבית אחי הבכור,
אותה תקופה ישראל נצטיירה בעיני רוחי כגן-עדן עלי-אדמות; הלימודים בבית-הספר העברי חיזקו בי את תחושת האהבה והשייכות לארץ-ישראל כך שכאשר הגעתי ארצה המעבר למציאות החיים החדשה הייה עבורי כדבר מובן מאליו; לא בכדי התלהבתי מאלבום תמונות-נוף של א"י שקיבלתי מחיילי בנות-הברית שעה שהיו מבקרים בחנות נעליים בה עבדתי כזבן בחופשת הלימודים שלי בבנגאזי. על האלבום הזה שמרתי כעל בבת-עיני ואף הצלחתי להסתיר אותו מעיני הערבים, פקחי גבול, במעבר היבשתי מבנגאזי לטריפולי בדרכנו ארצה.
בנסיבות אלה אפשר היה להניח שהגענו אל המנוחה והנחלה. ולא היא; השנים 1947-1948 היו שנים קשות עבור יהודי קירנאייקה בכלל ויהודי בנגאזי בפרט; אלה היו השנים שבהם המאבק על תקומת ישראל הייה בשיאו; בתקופה זו נעכרו היחסים בין היהודים לערבים, שהתאפיינו עד אז כיחסי שכנות טובה.. פעולות של התגרות מצד ערבים לאומנים היוו עניין של יום-יום, קטטות איומים וחטיפת נערות יהודיות ומקרים של אלימות היו לתופעה חוזרת ונשנית.
לילה אחד, שעה שהיינו ספונים בביתנו באווירה נינוחה, אנחנו שומעים לפתע קולות של המונים שועטים ברחוב שלנו – רחוב אל-רעיד; צעקותיהם הדהדו באוויר ונשמעו קרובות לאוזנינו יותר ויותר: "אללה ואכבר" (אלוהים אדירים) ו"איד'בח אל-יהוד" ("לשחוט את היהודים"); אבא כינס מייד את כול בני המשפחה והחל לקרוא תהילים; לפתע אנחנו שומעים צרור של יריות ולאחריו – דממה. מתברר שהשכן ממול, איש שרות בתי-הסוהר, ברימה שמו, יצא לפתח ביתו ושחרר יריות באוויר לעבר ההמונים שדהרו והתקרבו יותר ויותר אל ביתנו; אחרי שנסו על נפשם הציע השכן הטוב לאסוף אותנו אל ביתו "עד יעבור זעם". אני זוכר כיצד בהיותנו ישובים בסלון ביתו ניגשתי אל הרדיו וגלגלתי את מחוגיו כדי לקלוט ולשמוע משידורי קול ישראל על המתרחש בארץ. בפרעות אלה נרצח סבי (אבי אימי) באכזריות כשהיה בביתו בחברת דוד ודודה ותינוקת שנפצעו; תקפו אותו בגרזן והוא נפל מתבוסס בדמו. אימא סיפרה לי שניסה להתגונן, אך לא עמד בו הכוח מול הפורעים.
הפרעות בעיר האיצו במשפחה (ובקהילה בכלל) לנטוש את לוב ולעלות ארצה. במאי 1949 עליתי עם הוריי על אנייה יוונית ישנה בשם "מדקס". האוניה שיצאה מטריפולי עגנה בנמל חיפה ממנה הובלנו אל שער העלייה ומשם למחנה בית-ליד. בירידה מהאוניה הייתי עד לסערת רגשות של אבי ואחי הבכור שקדו והשתטחו על האדמה בנשיקות ובמלמולי תפילה. שבועיים הייתי בבית-העולים בית-ליד בהם, לבקשת הנהלת בית-העולים, לימדתי עברית לעולים מבוגרים, וכעבור זמן-מה נשלחתי על-ידי אותה הנהלה למדרשת בית-ברל שבצופית, זאת מבלי לבקש אישור מהוריי ואפילו לא ליידע אותם. הסמינר במדרשת בית-ברל נמשך כחודשיים והוא כלל העשרה של השפה העברית, ציונות, תנ"ך והיסטוריה.
מאז ומתמיד הייתה לי תשוקה עזה לשפה העברית; עוד בשחר ילדותי חשתי זיקה חזקה לישראל שנבעה מן העובדה שבבית שרר בדרך-כלל אורח חיים דתי; גורם נוסף שדרבן אותי להתחבר לארץ ישראל ולנופיה היה כאמור הופעתם ופעילותם של החיילים הישראלים מן הבריגאדה העברית בעיר בנגאזי ולימוד העברית בבית הספר העברי "תלמוד תורה". בכלל חיילי הבריגאדה העברית היוו חולייה חשובה בהידוק הקשר בין יהודי העיר לבין ארץ-ישראל; תכנית הלימודים בבית-הספר כללה שיעורי עברית, חשבון, אנגלית, גיאוגרפיה, מולדת ושירה.. הלימודים בכול המקצועות היו בשפה העברית ועל-פי תכנית לימודים בארץ; בחג הפורים נערכה בבית הספר הצגה אליה הוזמנו החיילים העבריים ובסיומה שרנו את השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".
בתום הסמינר במדרשת בית-ברל יצאתי לחפש את הוריי ולאחר תחקיר גיליתי שהם הועברו לעיירה בשם מג'דל מצוידים בעז ובחלקת אדמה. אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת באוטובוס "מצ'וקמק" הגעתי אל אותה עיירה שנראתה לי עיירת רפאים. התקשיתי למצוא את מקום מגוריהם של ההורים וכשזיהיתי סוף-סוף את "הבית" נתקבלתי על-ידי אימא שמרוב התרגשות הייתה על סף עלפון. שנתיים שהיתי בעיירה הזאת במהלכן עבדתי כפועל במפעל אריגה; גם כפקיד במשרדי אפוטרופוס; את השכר נתתי כמובן לאימא – לעזור בפרנסת הבית, שהרי לאבי כצורף לא הייתה אפשרות תעסוקה. בפרק הזמן הזה יצרתי חוג חברים מקומי, עברתי קורס גדנ"ע שלאחריו הדרכתי במועדון נוער של "המשמרת הצעירה" בתנאים כמעט בלתי אפשריים – ללא חשמל, לאור פנסים.
כשהגעתי לגיל הגיוס התלבטתי – מה יהיה עם ההורים..? מי יעזור להם בפרנסה..? לבסוף נפלה ההכרעה. בדצמבר 1951 התגייסתי לצה"ל וצעד זה הייה נקודת-מפנה משמעותית בחיי. ידיעת השפה הערבית סייעה בידי להשתלב היטב במערכת הביטחון – כקצין עבוד ומחקר באמ"ן, כראש מדור לענייני מזרח-תיכון ול"פ בלשכת דובר צה"ל ובתפקיד כתב ועורך לענייני ערבים בעיתון "במחנה", במסגרתו יצאתי בשליחויות למצרים וללבנון בעתות שלום ומלחמה.