אמי, רחל עגיב, נולדה בטריפולי שבלוב בשנת 1930 לסבתי אסי ולסבי מרדכי. המשפחה מנתה שלושה בנים ושתי
בנות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה אימי ילדה בת עשר. לוב הייתה נתונה אז תחת שלטון מוסוליני. מאחר
ואימי ובני משפחתה החזיקו באזרחות בריטית, ובעקבות שיתוף הפעולה בין מוסוליני לבין גרמניה הנאצית, נלקחו כל בני המשפחה כשבויי מלחמה והועברו למחנה הריכוז 'ברגן בלזן'.
זו הייתה תקופה נוראה. אביה ואחיה הגדולים, ויקטור ואברהם, הועסקו בעבודות כפייה. במחנה סבלו רעב, קור ומחסור, וחייהם היו תלויים מנגד בלא לדעת מה ילד יום. האח הקטן, גבריאל, זכור לה כמי שלא הפסיק לבכות
באותה תקופה מרעב, מקור ומפחד. אימי זוכרת תקופה זו כקשה וטראומטית. כל הגוססים והמתים סביבה הותירו בה
אותות קשים. גם כיום קשה לה לדבר על תקופה זו והיא ממעיטה לשתף אותנו בחוויותיה. מדובר בתקופת שיא המלחמה, ובני המשפחה היו עדים להפצצות בנות הברית בגרמניה, דבר שהוסיף להרגשת הפחד וחוסר האונים. אימי
מתארת הפצצות בלתי פוסקות מדי ערב. כל שיכלו לעשות היה לשאת את עיניהם בתפילה עד יעבור זעם.
לאחר כשנה ב'ברגן בלזן' הועברה המשפחה לאיטליה למקום הנקרא 'וילה ארצו'. שם הוחזקו במחנה מעצר יחד עם שבויי מלחמה אחרים. במקום זה זכו לתנאים טובים יותר בהיותם שבויי מלחמה, וקיבלו מנות מזון מבריטניה על ידי 'הצלב האדום'.
אביה של אימי נפטר באיטליה בגיל צעיר, כבן .40 ככל הנראה, נפטר משברון לב מטראומת השבי והמלחמה, אותם לא הצליח לשאת. הוא נקבר באיטליה בה הוא קבור עד היום. בשנים האחרונות ניסתה המשפחה לברר אפשרות העלאת
עצמותיו ארצה, אך בית עלמין זה נחרש ושוב אינו קיים.
בתום המלחמה, עם נצחון בנות הברית, הוחזרו בני המשפחה במסע דרך אירופה ללוב. שם נישאה אימי לאבי, גבריאל עגיב ז"ל. שם נולד גם בנם הבכור, שלום עגיב. בשנת 1951 עלו אבי ואימי לארץ ישראל יחד עם שלום שהיה בן מספר חודשים, ושּוכנו במחנה מעבר בכפר יונה.
משם הועברו למעברת סקיה, היא אור יהודה של היום. במעברה זו גרה המשפחה בשכונת אוהלים באוהל דולף. גם תקופה זו זכורה לה כטראומטית. בימות החורף האוהל עף ברוח או הוצף במי גשם, ללא חשמל וללא מים או תנאי קיום
מינימליים. באותה תקופה נפוצו מגפות כמו טיפוס ומלריה, ותינוק חדש שנולד להורי נפטר לאחר לידתו.
ניסיונות הורי לזכות בצריף, שהיה אז פסגת חלומותיו של עולה חדש, לא צלחו. אבי, שהיה מפרנס יחיד, עבד בעבודות יזומות, והמחסור והמצוקה היו לחם חוקם. לאחר שנבנתה בסמוך שכונה עבור עולים מצפון אפריקה ומעירק, רמת פנקס שמה, שוכנו בה גם הורי. שם נולדו שאר הילדים, והמשפחה מונה כיום חמישה בנים ושתי בנות.
ביתנו היה קטן ולא היה עשיר בחומר, אך היה עשיר ברוח ובערכים של אהבת הארץ, אהבת הזולת והכנסת אורחים.
אבי ז"ל עבד כפועל בניין ואימי עבדה בעבודות משק בית על מנת לסייע בכלכלת המשפחה. בשנת 1994 נפטר אבי לפתע מאירוע לב.
סבתי ז"ל גרה בחצר הבית ביחידה נפרדת, שם טופלה עד יומה האחרון בעיקר על ידי אימי, שקיימה בה את המצווה 'כבד את אביך ואת אמך'. כל הבנים שירתו בצה"ל, מהם שניים קצינים. חלקם רכשו השכלה גבוהה. כיום ב"ה כולם נשואים, הורים לילדים ולנכדים.
אימי שתחיה שומרת תורה ומצוות. זו הדרך לפיה חונכנו גם אנחנו, עם הרבה סבלנות, סובלנות וכבוד לזולת.
גם בעתות מצוקה וגם בזמנים טובים נשארה אימי איתנה באמונתה והחדירה בנו את האמונה של 'הבוטח בה' חסד
יסובבנו'.
ראובן עגיב, הבן