על שואת יהודי לוב

בשנת 1936 הוקם ציר הרשע של ברלין רומא ופרק זמן קצר לאחר מכן התחילו רוחות אנטישמיות לרחף באוויר.  וב 1938 הוחלט על החלת "חוקי הגזע" כלפי היהודים באיטליה ובמושבותיה. חוקי הגזע כללו בין השאר:

גירוש כל הנתינים והילדים הזרים.

גירוש היהודים מבתי הספר הציבוריים, מבתי הספר התיכוניים ומהמוסדות להשכלה גבוהה.

הורדת דרגותיהם של חיילים יהודיים בצבא איטליה.

פיטורין של כל היהודים ממשרדי הממשלה, בנקאות וחברות הביטוח.

איסור להיות בעלי מקרקעין, לנהל מפעלים, בעלי מבנים ועוד. בכדי להחיל באופן דקדקני את חוקי הגזע התחילו להטביע בתעודות ובמסמכים רשמיים את היוו של נושא התעודה כבן הגזע היהודי. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, איטליה הצטרפה למלחמה ב יוני 1940 ומאז גברו צרותיהם של היהודים בלוב.

הרובע היהודי בטריפולי היה ממוקם בין שני מוקדים אסטרטגיים תחנת הכוח החשמלית והנמל מהצד השני. ההפגזות של בנות הברית היכו בעוצמה ופגע ביהודים רבים מה שאילץ אותם לברוח ולהסתתר בכפים הסמוכים לטריפולי.  בתי עלמין, בתי כנסת, בתי עסק יהודיים ובתי מגורים נהרסו כליל. חוקי הגזע הוחמרו ויהודים בעלי נתינות של בנות הברית נאסרו והועברו למחנה ברגן בלזן, למחנות בטוניסיה ובאיטליה.  

ב 28 יוני 1942 פורסם, בהוצאת הגרמנים, צו שחייב גיוס יהודים בגילאי 18-45 לשירות אזרחי למען המאמץ המלחמתי. הצו נכנס ב 1 ליולי 1942 וכ 3000 יהודים "גויסו בשלב הראשון לעבודות כפייה במחנות  העבודה "סידי עזאז" ו"בוקבוק" .  יהודים רבים נמלטו מרוע הגזירה לכפרים הערביים ולמדבר.  במחנות העבודה היה מחסור גדול במים, מזון ותנאי סניטציה בסיסיים.  באוקטובר 1943 הועברו יהודים מלוב שהיו כלואים באיטליה למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו שבמערב אוסטריה. מצבם של יהודי קיריניקה (מחוז בלוב) בכלל ויהודי בנגאזי בפרט היה קשה במיוחד.  קירבתם לחזית ולקרבות אל עלמיין הביאו לכך שחוקי הגזע נאכפו ביתר שאת,  יהודים רבים יותר נפגעו ובתיהם ונכסיהם סבלו מהפצצות רבות. קיריניקה נכבשה חמש פעמים לסירוגין על ידי כוחות הברית וציר הרשע.  במהלך מבצע "מצפן קריניקה נכבשה לראשונה על ידי בנות הברית וכוחותיהם הגיעו לבנגאזי. יהודי לוב שראו לראשונה חיילים עם מדי הצבא הבריטי , ספרי תורה ומגיני דוד על הרכבים קיבלו אותם באהבה ובחום והכניסו אותם לבתיהם.  יהודי בנגאזי ראו בהם מושיעים אך תחושה זאת היתה לזמן קצר בלבד.  בפברואר 1941 נשלח הקורפוס האפריקאי של היטלר בפיקודו של הרווין רומל ובאפריל 1941 נכבשה קיריניקה חזרה על ידי הגרמנים. עם כניסת הגרמנים למחוז קיריניקה החלו פרעות ביהודי לוב על ידי האיטלקים שחרה להם היה לראות את החום שבו קיבלו את חילי בנות הברית.  יהודים רבים נכלאו בעוון שיתוף פעולה עם הבריטים, מנהיגי הקהילה נעצרו והפגיעות ביהודים תכפו.  בעקבות מבצע "ברברוסה" נאלצו הגרמנים לדלל כוחות באזור אל עלמיין מה שאפשר לכוחות הברית לשוב ולכבוש את קיריניקה במבצע "צלבן".   הגרמנים והאיטלקים, שחששו לאבד את מאחזם בצפון אפריקה, ריכזו כוחות וכבשו שנית את קיריניקה.  כיבוש זה היה חלק מתוכנית גדולה של הגעה וכיבוש ארץ ישראל דרך מצרים.  גם הפעם נעצרו יהודים ונשפטו על בגידה ושלושה יהודים אף הוצאו להורג בירייה.  הכוחות הגרמניים החליטו הפעם, בהתאם לדוקטרינה הגרמנית נאצית , להגלות את האוכלוסיה היהודית בלוב לאירופה. ממסמך הפקודה להשמדת יהודי לוב נכתב שבתחילה יתחילו עם יהודי בנגאזי שהם מעטים ולא מעורים בכלכלת המדינה ולאחר מכן ימשיכו עם יהודי טריפולי.  יהודי קיריניקה שנתפסו על ידי כוחות הציר כ"גייס חמישי" החלו מיד לפנות את היהודים מקו החזית למחנה הריכוז ג'אדו.  מחנה ששכן בלב המדבר והוגלו אליו 2,600 מיהודי קיריניקה. ביומן שכתב "יוסף דעדוש" ונמצא ותורגם לאחרונה לעברית מאיטלקית נכתב שהמסע ארך חמישה ימים. נוסעים כל היום ללא עצירות במשאיות דחוסות עם ילדים בוכים ורק בלילה עוצרים למנוחה קלה ולארוחה. עם הגעתם למחנה , לאחר חמישה ימים, כותב יוסף דעדוש ביומנו "הגענו לגיהינום עלי אדמות" . היהודים שוכנו בביתנים ארוכים בצפיפות רבה כ 300-400 איש בכל ביתן כאשר בין משפחה למשפחה הפרידה שמיכה. הפיקוד על המחנה היה נוקשה ומאיים. על גבעה שצפתה על המחנה הוצבה מכונת יריה, מפקד המחנה וסגנו הסתובבו עם שוט והיכו כל מי שלא נראה להם, יהודים הוכנסו לצינוק על כל עברה קטנה או הופנו לעבודות פרך. התנאים במחנה היא מחפירים. מים חולקו במשורה במשך שעתיים ביום והמזון שחולק היה מועט ומקולקל הלחמניות שחולקו מידי יום היו מתולעות. בשל התנאים הסניטרים פרצו מגפות ובשל הצפיפות הרבה ההדבקה הייתה מהירה.  היהודים שהיו במחנה היו אמורים להגיע למחנות ההשמדה באירופה אך בשל מגיפת הטיפוס שפשטה במחנה החליטו הגרמנים לא להעבירם בשלב זה ולתת להם למות במחנה וכך בהלך השהות במחנה הריכוז ועד שחרורם מתו  562 יהודים מכלל 2600 היהודים שהגיעו לשם. ההכרעה בקרב אל עלמיין שבו מונטגומרי הביס את צבאו של רומל ושעט במהירות לעבר תוניסיה כאשר בדרך צבאו משחרר את מחנה הריכוז ג'אדו מטפל באסירים ומשחרר אותם אט אט בחזרה לבנגאזי. אחרוני המפונים ממחנה הריכוז ג'אדו הגיעו לבנגאזי באוקטובר 1943.

יהודי לוב שחזרו למחוזותיהם גילו בתים הרוסים, בתי עסק שנבזזו וערים שלא מתפקדות. וכך התחילו להקים מחדש הן את הבתים והעסקים הפרטיים והן את מוסדות הקהילתיים, בתי ספר, תנועות ציוניות, בתי כנסת ועוד.  הכמיהה לציון גברה מאוד לאחר השחרור מהמחנה והחלה תנועת עליה בלתי לגאלית באמצעים שונים. זיוף תעודות של חיילים מהבריגאדות הארצישראליות, נישואין פיקטיביים, בריחה דרך הגבול עם מצרים ועוד. בקשתם של פרנסי הקהילה לקבל סרטיפיקטים נענתה בשלילה. בתשובה שכתבו  הקרן הקיימת ליוסף דעדוש נכתב "אין כרגע סרטיפיקטים ליהודים מהמדינות שאינן מדינות הכיבוש אך יחד עם זאת נשמח את תקים סניף של קרן קיימת לישראל בבנגאזי להעלאת תרומות לארץ ישראל". חיילי הבריגאדה סייעו ליהודי לוב להקים את מוסדות הקהילה ואף סייעו בלימוד השפה העברית בבתי הספר שהוקמו. שיקום חיי הקהילה לא נעלם מעיניהם של הבריטים וגם מעיני הערבים. וב 4 נובמבר 1945 החלו בפרעות ביהודי לוב  שבהן רצחו, שדדו, אנסו ובזזו מכל הבא ליד. מחיר הדמים לאחר 4 ימי פרעות, שבהם הצבא הבריטי העלים עין, היא 133 יהודים שנרצחו. הפרעות גרמו לתובנה שליהודים אין יותר מה לחפש בלוב וכך התחילו לחפש כל דרך לעלות ארצה. שליחי עליה שנשלחו מהסוכנות סייעו לארגן קבוצות קבוצות ולשגר אותן ארצה בדרך לא דרך. אך עם הקמת המדינה, בהחלטה שהייתה מעין החלטה קהילתית החליטו רובם המכריע של יהודי לוב להעלות לארץ ישראל ולהותיר מאחור הכל כולל מורשת בת למעלה מ 2,500 שנה. כמעט כל הקהילה עלתה ארצה בין השנים 1948 ל- 1952 והותירה בלוב גרעין קטן של יהודים בעיקר בעיר טריפולי. היהודים שעלו ארצה רובם הגדול ידע עברית וכך מיד עם הגיעם לקחו את הצעירים להתגייס לצה"ל ולהשתתף במלחמת השחרור,  המשפחות שוכנו במעברות ואט אט הקימו ישובים על טהרת יוצאי לוב וכך הוקמו 18 ישובים מעלמה ודלתון בצפון עד שובה בדרום על טהרת יהודי לוב שחלקם הגדול שומר על מורשת יהדות לוב עד היום בקנאות ובדבקות.  מקומות נוספים שהפכו להיות עם ריכוז גדול של יוצאי לוב הן הערים לאורך קו החוף כגון, נתניה, הרצליה, בת ים, אשדוד ואשקלון. יהודי לוב, בהיותם דוברי עברית, השתלבו מהר בתעשייה, במסחר, בבניה, בביטחון ועוד. כציונים מהלב ומהנשמה ידעו יהודי לוב שאין להם מקום אחר מלבד ארץ ישראל ותמורת בניית הארץ ושמירה עליה היו מוכנים לעשות הכל. היום קיים מוזיאון המספר את מורשת יהדות לוב באור יהודה וקיימות 2 אנדרטאות לזכר היהודים שנספו בשואה באשדוד ובתל חדיד.

כותב שמעון דורון דעדוש